🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
בפרשת צו אנו קוראים לראשונה על קורבן התודה, ובו — לבדו מכל הקורבנות — מצווה התורה לכלול גם חמץ. שיעור זה חושף פן נוסף, פחות מוכר, של הרמז שבחמץ: הקשר שבין הודיה, קנאה, ולשון הרע — קשר המבוסס על תשובה שהשיב הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל לשאלה שנשאלה על מזמור "הריעו לה' כל הארץ".
שאלה: אנו, בני אשכנז, אומרים מזמור "לְתוֹדָה" רק בימים שמותר לאכול חמץ — לא בפסח. פותח המזמור: "מִזְמוֹר לְתוֹדָה, הָרִיעוּ לַה' כָּל הָאָרֶץ" — אדם המביא קורבן תודה על נס פרטי שקרה לו, מדוע מוזכר בפתיחה "כל הארץ"?
🕯️ מי שראה נס, ומי שלא ראה נס
מבאר זאת הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל, על פי סיפור שסופר בבית מדרשם של חסידים: יהודי אחד הגיע בבוקר לבית המדרש אחרי התפילה, וביקש מהגבאי להגיש לכל המתפללים ל'חיים' וקציות — משקה משמח וממתקים. שאלוהו: מה קרה? השיב: עברתי את הכביש, פגעה בי מכונית, ונפצעתי קל בלבד — נס גדול. כולם שתו ובירכוהו. למחרת הגיע מתפלל נוסף, גם הוא ביקש להגיש 'לחיים'. שאלוהו: גם לך קרה נס דומה? השיב: לא — עברתי את הכביש עשרים שנה ולא קרה לי כלום מעולם, ולכן אני מביא גם כן להודות לקדוש ברוך הוא.
מבאר הרב חיים קניבסקי: על ידי שאדם רואה שלזולתו נעשה נס, הוא מתבונן ורואה את החסדים שהקדוש ברוך הוא עושה גם עמו — שהרי אילו לא היו לו החסדים היום-יומיים הפשוטים, הוא היה זקוק לנס דומה. וזהו "הריעו לה' כל הארץ" — לא רק מי שקרה לו נס פרטי מודה על קורבן תודה, אלא כל הארץ כולה, כי ההתבוננות בחסד של השני מעוררת אצל כל אדם הכרת תודה על החסדים שקורים לו עצמו, בכל יום, בלי ניסים גלויים.
בכל הקורבנות לא נמצא חמץ, חוץ מקורבן תודה ומקורבן שתי הלחם שמביאים בחג השבועות. יש לומר שזה רמז: חמץ, כמובא בספרי חסידות, מרמז על יצר הרע, על כוחות הרעים שיש באדם — משיכת הגוף לדברים גשמיים וכל התכונות הרעות. ואילו המצה מסמלת פשטות וענווה. כשאדם מגיע להביא קורבן תודה, כשהוא מגיע להודיה, הוא מתקן על ידי כך את הגוף, מתקן את רצונותיו, מעדן את הכוחות הרעים הנמצאים בתוכו.
מפתיע לגלות שהתבוננות בחסדי ה' קשורה ישירות גם באיסור לשון הרע וקנאה. נאמר "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים... נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד) — מדוע נקרא זה שלא ידבר לשון הרע דווקא "החפץ חיים"? שמעתי פירוש: אדם מקנא בחברו ומדבר עליו לשון הרע כי אינו מתבונן בחסדים שיש לו עצמו. כתוצאה מכך, הוא חושב שהדברים הטובים שיש לזולתו היו צריכים להיות שייכים לו, ומקנא בו ומדבר עליו לשון הרע. אבל מי שהוא "חפץ חיים" — מתבונן בחייו, בדברים הטובים שיש לו — לא יגיע לדבר על השני, לקנא בו.
וכעין זה שמעתי בשם הרב יעקב גלינסקי זצ"ל, על עשרת הדיברות: "לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ... אֵשֶׁת רֵעֶךָ... וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ". שאל: מדוע צריך לפרט כל כך הרבה דברים, אם בסוף כתוב "וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ"? כשאדם חומד את הרכב של השני, הוא חושב: הרכב הזה מתאים לי, הווילה הזאת מתאימה לי, מגיע לי כמו שיש לו. אומר לו הפסוק: אתה רוצה את הבית שלו, את הרכב שלו? קח את כל השאר — כי "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ" — יש לו גם דברים שאינם כה טובים, אינם כה נוחים, שלא היית רוצה בהם. על ידי התבוננות שלמה — לא רק בטוב שיש לזולת, אלא בכל מה שיש לו — לא יגיע האדם לחמוד.
🕯️ הנעל שהזכירה לו מנין בא
מסופר על סנדלר עני שהתעשר, נהיה אדם מכובד בקהילה — מונה לראש ועד ביקור חולים, חבר בחברה קדישא. עם הזמן נעשה מכובד עד שגביר העיר הציע לחתן את בנו עם ביתו. בחתונה נכחו אנשים שקינאו בו על עלייתו המהירה, מ"כלום" לחתונה עם משפחת רב. אחד מהם ניגש אחרי החופה לסנדלר, הוציא את נעלו, ואמר לו: "אתה זוכר איך תיקנת לי את הנעל הזאת פעם?" — רצה בכך להזכיר לו מנין בא. הסנדלר, שסבל מהתקף לב במקום, נפטר על אתר מרוב הבושה.
כששמע רבי ישראל סלנטר זצ"ל את הסיפור, אמר שצריך "בית מוסר" — מקום שילמדו בו אנשים להתנהג נכון. הבינו תלמידיו: לא התכוון בדווקא לאותו אדם עצמו, שהיה בוודאי איש רע במיוחד — אלא התכוון שבית מוסר צריך בשביל אנשים כמו זה: אדם שהתעשר, שיש לו כבוד, שמתחתן עם משפחת רב — ומישהו לא יכול לשאת את זה, לא מתחשב כלל בהצלחה שהגיעה לזולתו, ולא מתבונן כלל בחסדי הקדוש ברוך הוא, שגם הוא עצמו זוכה בהם.
על ידי התבוננות בחסדי ה', אדם אינו מקנא בזולתו, ושומר על בריאותו — נעשה רגוע ושלם. תיקון הגוף, תיקון הרע — הקנאה, השנאה, מנוחת הנפש — כל אלה מתתקנים על ידי ההודיה לקדוש ברוך הוא, על ידי מזמור לתודה. זהו החמץ שבקורבן תודה: תיקון החמץ, תיקון כל הרע שבגוף מתהפך לטוב. זהו הסם הטוב לכל: להודות לקדוש ברוך הוא, ולהיות שמח על כל החסדים שהוא תמיד נותן לנו.